דבר תורה לפרשת כי תצא

"כי תצא למלחמה על אויבך" – יש אומרים כי במלחמת היצר מדבר הכתוב. ואכן ניתן לראות בהדרכה זו, של "דברה תורה כנגד יצר הרע", את הדרך להתמודדות עם היצר הרע – אויבו הגדול של כל אדם.
הפרשה עוסקת בחייל הפוגש אשת יפת תואר ואינו מסוגל לכבוש את יצרו. לכאורה נראה שהדרכת התורה היא כניעה ליצר, בדלית ברירה. "שאם אין הקב"ה מתירה, יישאנה באיסור". אך העמקה נוספת מראה לנו כי יש כאן דרך מיוחדת במינה כיצד להיאבק ביצר הרע בדרך מתוחכמת. ושתי דעות עיקריות נאמרו בין רבותינו הראשונים בפרשה זו, של אשת יפת תואר.

לדעת הרמב"ם (הל' מלכים פרק ח'), אשת יפת תואר מותרת בשעת המלחמה; אלא שלאחר מכן נפתח תהליך ממושך: עליו להביאה לביתו, ושם עליה לבכות חודש אחד ולהמתין עוד חודשיים כאשר ראשה מגולח וציפורניה מגודלות. ומן הסתם, לא רק הוא יראה אותה במשך כל אותה תקופה. כל שכניו ומכריו יראו אותה במשך כל הזמן הזה, ינידו את ראשם וישאלו: מה קרה לו לפלוני, שלא עמד ביצרו? אדם היודע באלו תוצאות יהיה עליו לשאת כתוצאה מכך שלא יכבוש את יצרו, חזקה עליו שמתוך כך יאזור עוז להתגבר עליו. הדרכת התורה היא לא לומר ליצר "לא בא בחשבון" אלא לומר לו "כן, אבל…". הכניעה ליצר, יש בה מן ההתמכרות להנאה הרגעית מתוך חוסר אחריות כלפי העתיד. הדרכת התורה באה להשיב לאדם את האחריות על גורלו ועל מעשיו, כאשר הוא נעשה מודע לתוצאות שייאלץ לשאת בהן, לא כעונש הבא מבית הדין, אלא כחובה אישית שלו עצמו.

שיטה אחרת לרש"י במסכת קידושין (דף כ"ב ע"א) כפי שמבארים אותו בעלי התוספות שם: לדעתו, אכן אשת יפת תואר אסורה לחלוטין בשעת המלחמה, ולא הותרה אלא לאחר ביצוע כל התהליך המופיע בפרשה. אלא שעצם העובדה שהאדם יודע שהמעשה יהיה מותר לו לאחר זמן, הוא המביא אותו לריסון של הדחף המיידי. גם כאן ננקטת גישה עקיפה. מי שיצרו תוקפו ואינו יכול להתגבר עליו, אל יאמר לו: "לעולם לא" אלא "אחר כך".

וכך מקובל בפי העם, שמי שמוצא את עצמו בכעס על זולתו, ורואה שאינו יכול לשלוט בעצמו, עליו להמתין ולספור עד עשר…

כבוד הבריות
את הערך הגדול של "כבוד הבריות" בוחרת התורה ללמד אותנו דווקא בנקודה בה פוגשים אנו את האדם בשיא הביזיון. "כי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת, ותלית אותו על העץ". אין המדובר בצדיק כי אם בחוטא, ואין המדובר באדם חי ונושם כי אם ב"נבלתו" שנותרה ממנו לאחר מותו. אין אדם המושך אליו יחס של בוז יותר מזה. עפר היה בחייו, קל וחומר במיתתו. דווקא דרך המקרה הזה באה התורה ללמדנו את הערך הגדול שיש בכבוד בריותיו של הקב"ה. "לא תלין נבלתו על העץ… כי קללת א-להים תלוי".

שני הסברים ניתנו לכך בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (דף מ"ו ע"****). לדעת חכמים, שנפסקה להלכה, אין תולים אלא את מי שגידף את הקב"ה או את מי שעבד עבודה זרה. שני אנשים אלו – "קללת א-להים הם", דהיינו: בהתנהגותם, הקלו בכבודו של הקב"ה וביזו אותו. פרסום החטא שלהם על ידי תלייה ממושכת על העץ – גם אם הוא בא "למען ישמעו וייראו" – יש בו נזק חינוכי. עצם הפרסום שיש לחטאים מעין אלו, נותן להם לגיטימציה. הציבור צריך לחוש כי "לא יעלה על הדעת" לפגוע כך במי שאמר והיה העולם.

למרבה התמיהה, רש"י אינו מביא את הפירוש שנפסק להלכה, אלא את דעתו של ר' מאיר, הסובר ש"כל הנסקלין נתלין", דהיינו: שכל מי שחייב מיתה בסקילה, ניתלה לאחר מותו. ובהסבר האיסור להלין את נבלתו על העץ אומר ר' מאיר: "משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה. אחד נעשה שר ואחד נתפס ללסטים ונתלה. כל הרואה אותו – אומר: השר תלוי". כלומר: האדם – אף אם הוא חוטא ופושע עד כדי כך שהוא חייב סקילה בבית הדין – בצלם א-להים נברא. כביכול, 'תאום זהה' הוא לבוראו. על פגיעה בכבוד האדם, בכבוד הבורא היא פוגעת.

מפרשי רש"י תמהים מאד: מדוע בחר רש"י דווקא בפירוש שלא נפסק להלכה? אך נראה שמה שחייב את רש"י לפרש כך הוא דרשה אחרת של חז"ל, שנפסקה להלכה. דרשה זו לומדת מכאן לכל מת מישראל – ואף מת מבני אדם שאינם בני ברית – שאסור להלין אותו שלא לצורך, ומצוה לקבור אותו כראוי לכבודו של אדם הנברא בצלם א-להים.

מפרשה זו – המלמדת אותנו על כבוד האדם דווקא תוך דיון על כבודו של פושע מישראל – מלמדת אותנו עד היכן מגיע ערך זה. אילו באדם מן היישוב היה מדובר, ניתן היה לחשוב כי "החובה לכבד" נובעת מ"הזכות לכבוד". אבל פושע כזה, לאיזה כבוד הוא זכאי? בזאת למדנו, שלא ערכו האישי של האדם הזה הוא המחייב אותנו לכבדו, אלא כבודו של בוראו. אכן יש "חובה לכבד" גם כאשר אין "זכות לכבוד". כי הכבוד שעליו מדובר – לא "כבוד האדם" הוא, בתור עמית ושכן עלי אדמות, אלא "כבוד הבריות": בריותיו של הבורא, "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו".

קדושת מחנה ישראל 
אתגר גדול מעמידה תורתנו הקדושה בפני החייל הישראלי הבא לקיים את דברי התורה: "כי תצא מחנה על אויבך". על מצבו הטבעי של החייל בצבא המלחמה, כותב הרמב"ן: 
והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחימה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב: "ונשמרת מכל דבר רע".
בנוהג שבעולם, מחנה הצבא ידוע כמקום בו נפרקים כל היצרים. (לא מקרי הוא הדבר, שרבות מן הכותרות המספרות על מעשים אשר לא ייעשו, עוסקות במה שאירע במסגרת הצבאית או בבוגריה של מסגרת זו). באותה שעה בה לובש אזרח מן השורה את מדי הצבא, רוח אחרת עמו. שפתו הנקייה נהפכת באחת ל"סלנג צבאי" רצוף מילים שהנפש היפה סולדת מהן: חלקן מילים של ניבול פה ממש, וחלקן סתם מילים שאדם המכבד את עצמו אמור להימנע מן השימוש בהן. נימוסי השולחן נעלמו כלא היו. ואף הרגלי עשיית הצרכים מחזירים את האדם לאחור אל תקופת הג'ונגל… האדם הופך לחיה.

סידרת חינוך מקיפה עובר החייל הישראלי כדי להיות חייל אחר. הדבר הראשון עליו מצווה התורה הוא נקיות הלשון: "ונשמרת מכל דבר רע" – זהו דיבור רע. אך באווירה החברתית ההדוקה השוררת בצבא, לא די בכך שהחייל הבודד נוצר את לשונו מרע ושם יתד על אזנו כדי שלא לשמוע דבר שאינו הגון. אף לא די בכך שימחה כראוי על מה ששמע. אם נמצא חייל אשר לא נשמר כראוי, ולא קיים את דברי חז"ל: "שלא יהרהר אדם ביום ויראה טומאה בלילה" – על החברה הצבאית להקיא אותו מתוכה עד אשר יטהר: "ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבוא אל תוך המחנה".

אך בשמירת הדיבור לא די. אין פעילות חייתית יותר מאשר עשיית הצרכים. בנוהג שבעולם, נעשה דבר זה בצניעות הראויה. בתנאי מחנה הצבא אין הדבר קל כלל ועיקר. אך דווקא משום כך מצווה התורה את החייל לשמור על אנושיותו וצלם א-להים השוכן בקרבו, על ידי קביעת מקום מיוחד לפעולה זאת, וציודו של כל חייל בפק"ל המאפשר את ההתנהגות האנושית הנאותה.

חייל השומר על כל זאת, רחוק הוא מלהיות פרא אדם. הוא יוצא ליהרג ולהרוג, לא מפני שאיבד את צלם א-להים השוכן באדם, אלא להיפך: מפני שיודע הוא עד כמה יקר הוא צלם א-להים זה ועד כמה יש להתאמץ כדי להגן על קיומו. חייל הנלחם מתוך תודעה כזאת חש באופן ברור כיצד ה' א-להיו מתהלך בקרב מחנה ישראל. "כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך, והיה מחניך קדוש…".

ונשמרת מכל דבר רע 
אדם הרואה אדם העובר עבירה, מצווה להוכיח אותו בצורה מכובדת כדי להפריש אותו מן האיסור. הפוסקים בדורות האחרונים העירו, שכאשר מדובר באדם שפרק מעליו עול תורה ומצוות, אין מצוה להוכיח אותו, מפני שהדבר לא יעזור, ואף יגרום נזק.

שונה הוא היחס לניבול הפה. שם יש לתגובה מטרה נוספת, והיא: שלא להפוך את השומע לשותף פסיבי לדבר עבירה. וכך נאמר בגמרא (שבת דף ל"ג ע"ב): "בעוון נבלות הפה, צרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל (בלשון סגי-נהור) מתים, יתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים… רב נחמן בר יצחק אמר: אף השומע ושותק".

ועל כך כותב הרב קוק זצ"ל:

המחאה – היא פעולת ההגנה של השומע כדי שלא לקלוט את התוכן של דברי הנבלה ששמע. על כן היא נחוצה גם כאשר היא לא יעילה להפסיק את העבירה ולהשיב את החוטא בתשובה. כמובן, המחאה צריכה להיות בתבונה ולא בהתלהמות. אפשר למחות על ידי יציאה הפגנתית. אפשר למחות על ידי הנחה הפגנתית של היד על האוזן. אפשר לעשות "ש… ש…". אפשר להעיר שמן הראוי להחליף נושא ולהעלות את הרמה. אפשר להפעיל את הדמיון היצירתי ולחשוב על רעיון אחר, המתאים יותר למצב בו נמצאים. אבל על העיקר אין לוותר, יש למחות. ואז, למרבה הפלא, מתברר שרוב האנשים מבינים שהדבר אינו מתאים, ומסכימים להפסיק, ואף מוכנים להתנצל על מה שהוציאו מן הפה.

וכאן נכנסת נקודה נוספת. היכן הכבוד העצמי שלנו? כל אדם השומע ניבול פה – במיוחד כאשר השומע הוא יהודי שומר מצוות, ועוד יותר כאשר השומעת היא אשה – מרגיש שכבודו העצמי נפגע. גם המשמיע יודע זאת היטב, ובאיזשהו מקום הוא מצפה מן השומע שימחה על כך. את השתיקה הוא אינו מפרש כהתחשבות או כנימוס, אלא רואה בה סימן של חולשה. מרצה העומד בפני קהל דתי, מנבל את פיו וזוכה לצחקוקים מעודדים – בז בלבו לקהל מאזיניו. לעומת זאת, מי שמעיר על ניבולי פה, ועושה זאת מתוך מחשבה ורגישות, זוכה לכבוד רב מצד מי שאמר את הדברים, אפילו אם הוא מתווכח על כך. אנשים רבים יכולים להעיד על כך מן הניסיון.

על כן, הרוצה לשמור על כבודו, שהוא כבוד צלם א-להים שבאדם, תוך שהוא שומר את אוזניו מלשמוע דברים שאינם הגונים – ימצא את הדרך הראויה למחות על ניבולי פה שאחרים משמיעים באוזניו, בין אם מדובר בחברים, בין אם מדובר במפקדים בצבא, בין אם מדובר במרצים מכופתרים ובין אם מדובר בהקשרים אחרים.

ואלו דברי התורה בפרשתנו: