הכנה ליום הכיפורים

אנחנו נמצאים בערב כיפור- יום אדיר מדי שנה, היום הכי קדוש בשנה.
אנחנו מבקשים יום יום בתפילה "וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ".
השאלה היא מהי תשובה שלמה? השנה יום כיפור חל גם בערב שבת שזה חיבור מאוד מאוד קדוש וחשוב, וכדאי מאוד לנצל את היום הזה. עיקר מצוות היום היא 'תשובה' והיא נעשית על ידי שליחם של עם ישראל– הכהן הגדול.
מעניין שכל השנה הכהן הגדול לבוש בגדי זהב, וביום כיפור כשנכנס לקודש הקודשים החליף לבגדי לבן. הוא לא היה נכנס עם בגדי הכהונה אלא רק עם בגדי לבן, וכשיצא מקודש הקודשים ועבד מחוצה לו- הוא חזר ולבש בגדי זהב.
מהי תחלופת הבגדים הזאת?
יתרה מכך, לבגדיו של הכהן הגדול היו פעמונים- "פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ"- כשהכהן הגדול היה נכנס, הפעמונים התנועעו וכך כולם שמעו שהכהן הגדול מגיע… ביום הכיפורים כשהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים הוא נכנס ללא הפעמונים. למה? איפה "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ"? לבגדי הלבן של הכהן הגדול לא היו פעמונים…
"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ"- הנביא הושע בהפטרה של השבת אומר לעם ישראל לשוב בתשובה עד ה' אלוקיו.
למה הוא טוען "כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ"? "כָשַׁלְתָּ" זה בשוגג, "עֲו‍ֹנֶךָ" זה במזיד, איך מסתדר השילוב בין שוגג ומזיד? "כָשַׁלְתָּ" ומצד שני "בַּעֲו‍ֹנֶךָ"?
שאלה נוספת, כתוב בתורה "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם"- ואומרת הגמרא מלמד שהכהן הגדול נכנס עם בגדיו הלבנים לקודש הקודשים והם היו טעונים גניזה במקומם. כשהסתיים יום הכיפורים לקחו את בגדיו הלבנים של הכהן הגדול וגנזו אותם, בשנה הבאה אסור להשתמש עם בגדי הכהונה של שנה שעברה, צריך בגדי כהונה חדשים… זה פלא, הרי כל השנה הבגדים הללו סופגים קדושה, אז למה לא להשתמש בהם? הרי הם ספגו קדושה לתוכם ואיתם הוא יכול לבוא ליום כיפור הבא. לא! אסור בשום פנים ואופן "וְהִנִּיחָם שָׁם"- מלמד שטעונים גניזה…
מה המסר עבורנו? מה התורה רוצה ללמד אותנו בהלכה זו שבגדי הכהן הלבנים טעונים גניזה?
שאלה נוספת, "בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין"- כך פותחים את יום כיפור. איזו פתיחה רשמית! "בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה…"- רק אתה שומע את המילים הללו אתה נכנס לאווירה של בית דין. "אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין"- זה פלא עצום! אם אדם שלא שומר שבת רוצה לבוא לבית הכנסת, הוא צריך היתר של בית דין של מעלה ובית דין של מטה?
ואדרבא, הגמרא אומרת שכל תענית וכל צום שאין בה מפושעי ישראל- אינה תענית. חייב להיות שפושעי ישראל יהיו בתענית. אז למה ביום כיפור צריך היתר מיוחד להתפלל עם עבריינים?
המילה "ציבור" מורכבת מ- צדיקים, בינוניים ורשעים. בלי רשעים זה לא ציבור, אז למה צריך היתר מיוחד לעבריינים שיוכלו להתפלל איתנו ביום כיפור? זה פלא עצום!
את היסוד של היום אומר ה"שפת אמת" בשנת תרל"ה: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם".
התורה מספרת מה היה לפני שה' ברא את האור, לפני כן הארץ הייתה "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם…", שואל ה"שפת אמת" לשם מה צריך לספר לנו מה היה לפני שה' ברא את האור? מה אכפת לנו מההיסטוריה של הבריאה?
אומר ה"שפת אמת" דבר מאוד יסודי- לא שייך להגיע אל האור אם לא עברת וגילית לפני כן את ה-"תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" שלך.
כולנו יודעים שתשובה מורכבת מחרטה על העבר וקבלה לעתיד. אם נתבונן נראה שחרטה היא בלתי אפשרית… איך יכול להיות שבן אדם יביע חרטה על מעשיו? הרי אם אדם יעשה חשבון נפש עם עצמו ויהיה אמיתי עם עצמו הוא יראה שהוא בכלל לא מתחרט, אפילו אם בפה אני אומר "אני מתחרט…"
בתוך הלב שלי בפנים אני מתכנן להמשיך ללכת באותה הדרך שהלכתי בה עד היום. הפה הוא מערכת אחרת ממערכת הלב, הפה שלי הוא צדיק גדול, אבל לבי ממאן לקבל את הדברים…
הקב"ה בא לאדם הראשון ואמר לו: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ". ענה לו אדם הראשון: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל".
מה זה "וָאֹכֵל"? אומרים חז"ל במדרש "אכלתי וָאוֹכַל"- אני אכלתי ואני אמשיך לאכול… איך אתה עונה כך לקב"ה? הוא שאל אותך "האם אכלת מהעץ?" ואתה עונה לו "כן, אכלתי ואמשיך לאכול…" לפחות שמוכיחים אותך תבקש סליחה, תבטיח שלא תעשה את זה יותר…
אומר ר' אשר שהאדם הראשון אמר לקב"ה: "ריבונו של עולם, אם פעם אחת נפלתי סימן שזו המציאות שלי, ואם זו המציאות שלי- אני אמשיך איתה כי לי אין יכולת להפסיק בלעדייך! אם לא תעזור לי לא אוכל להפסיק לעשות את מה שעשיתי…"- "אכלתי וָאוֹכַל".
למשל, בן אדם כועס על אישתו וילדיו כי הם משגעים אותו, מוציאים אותו מדעתו… והוא יתפלל ביום כיפור: "ריבונו של עולם, באמת לא הייתי בסדר השנה, כעסתי…", למה אתה מתכוון שאתה אומר שכעסת? אתה רוצה לומר לי שביום ראשון אחרי כיפור ירגיזו אותך ולא תתרגז? זהו, כבר לא תכעס יותר בשנה הבאה? שטויות! אם כעסתי פעם, אני אמשיך
לכעוס כי זו המציאות שלי, אני לא יכול לעצור את עצמי! אין לי כוח מצד עצמי- "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".
בסליחות אנחנו אומרים כך: "צָעַקְנוּ בְּפִינוּ חָטָאנוּ, פְּתַלְתֹּל וְעִקֵּשׁ לִבֵּנוּ"– בפה אני צועק "חָטָאנוּ", אבל הלב "פְּתַלְתֹּל וְעִקֵּשׁ"- ליבנו פְּתַלְתֹּל כמו נחש, סיבובים סיבובים… הלב שלנו אומר: "תמשיך לצעוק בפה, יש לך קול יפה השנה… חכה, אני אסובב אותך, אחזיר אותך בדיוק להיכן שהיית…"
הלב מסובב אותנו, הוא עיקש, עקשן- "מה שעשיתי עד היום אני אמשיך לעשות!" אז איך בכל זאת מתחרטים? כיצד יהודי יכול להתחרט? האם איננו יכולים לעבור את יום כיפור ללא חרטה? הרי החרטה היא יסוד התשובה…
אומר ה"שפת אמת" שתשובה פירושה לקחת את כל הכישלונות והמעידות שהיו לנו השנה ולסכם אותם…
במחזור התפילה מופיע בסוף כל וידוי נוסח תפילה אחיד: "אֱלקַי, עַד שֶׁלּא נוצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי, וְעַכְשָׁו שֶׁנּוצַרְתִּי כְּאִלּוּ לא נוצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְחַיָּי, קַל וָחמֶר בְּמִיתָתִי". מי לימד אותי שאני עפר? מי גילה לי את הסוד הכמוס הזה? הרשימה שעכשיו קראתי: "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ…"- כל הרשימה הזו שקראתי מקודם מלמדת אותי שאני עפר: "הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלקַי וֵאלקֵי אֲבותַי, כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה"- "אבא, כל הפגמים האלו מלמדים אותי שאני מצד עצמי כלי מלא בושה וכלימה…"- כך עושים תשובה!
אומר ה"שפת אמת" שבתוך המילה 'תשובה' יש את המילה "תהו", "בהו" ואת האות ש' שמבטאת את החושך. תשובה היא בעצם להודות ולהכיר שאתה מציאות של "תֹהוּ וָבֹהוּ" וחושך. "תֹהוּ וָבֹהוּ" זה ריקנות, שיממון: "אבא, אין בי כלום". חושך פירושו "גם אין לי בלמים…", כשאדם בחושך הוא לא יודע מתי עוצרים ומתי ממשיכים, היכן יש בור, היכן יש נחש או עקרב, עצים או קיר… לא רואה כלום! יכול ליפול כל רגע… זה 'חושך'- אנחנו "תֹהוּ וָבֹהוּ" ביחד עם חושך…
אומר ה"קדושת לוי": כשאדם פונה לקב"ה, מוריד את הראש ואומר: "אבא, אני מציאות של כְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה…"- שרק כך מתכפר לו העוון.
זה בדיוק מה שהכהן הגדול עשה ביום כיפור, כשהכהן הגדול הזכיר את השם המפורש לפני הקב"ה, אומר ה"קדושת לוי" שהכניעה בהשתחוויה של הכהן הייתה: "אבא, אני מתאים לעפר! אני כלום! אני מציאות עפר וכל הטוב שיש בי אלו רחמיך…", כי אם אני "כְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה" אז איך יש לי בית? "כְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה" יכול להיות נשוי עם ילדים? אם אני "כְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה" איך הנחתי תפילין, איך שמרתי שבת? סימן שזה לא שלי! אלא אנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים, הקב"ה…
ה-"כְלִמָּה" שלי מְגַלָּה לי שהטוב שיש לי, שהטוב שנעשה דרכי הוא לא ממני: "אבא, זה שלך"- ואז נמחלים העוונות, זאת נקראת תשובה שלמה…
תשובה שלמה היא לא להחליט מעכשיו לשמור שבת או להניח תפילין, כי כשהנחת תפילין אתה אוחז מעצמך שאתה 'משהו'. תשובה שלמה היא כשאתה מניח תפילין ומגלה שזה לא אתה, אלא ה' מזכה לך, ולזה מגיעים ביום כיפור כששמים לב לכישלונות, הכישלונות מגלים לי שאני חסר אונים, אלו הבגדי לבן…
כשהכהן הגדול רצה להיכנס לקודש הקודשים, אמרו לו: "תוריד את כל הבגדים היפהפיים שלך, אתה לא שונה מאף אחד, אתה תלבש בגדי לבן כמו כל הכהנים…", כהן הדיוט לבש בגדי לבן. כשהכן הגדול נכנס לקודש הקודשים, עליו להבין שהוא כמו כל אחד, הוא כמו כל הכהנים הפשוטים…
להיכנס לקדושה זה לבוא עם בגדי לבן- "אני כמו כולם! אני לא יותר טוב מאף אחד…", מדוע שנה אחרי כן הוא צריך להחליף בגדים? כי הבגדים הלבנים מסמלים את הענווה והשפלות של השנה, הענווה והשפלות לא מספיקים לשנה הבאה, בשנה הבאה אנחנו רוצים לראות אותך עוד יותר שפל, אנחנו רוצים לראות שאתה מתקדם. השפלות שהגעת אליה שנה שעברה לא מספיקה השנה, תיכנס יותר פנימה, יותר לעומק, תהיה יותר נמוך משנה שעברה- רוצים התקדמות…
בואו ותשמעו סיפור מיוחד: למגיד ממזריטש שהיה ממשיך דרכו של "הבעל שם טוב" היה תלמיד שקראו לו וולפה. תפקידו היה לחזור על השיעורים של המגיד ממזריטש… המגיד מסר שיעורים ותלמידו וולפה העביר אותם לתלמידים, הוא היה בדרגה גבוהה מאוד. רק שתבינו, התלמידים היו "פרי הארץ", "הקדושת לוי", "בעל התניא"- כל בני החבורה הרציניים של המגיד ממזריטש, ומי היה חוזר להם על השיעורים? וולפה…
לימים, וולפה התקלקל, עזב את הדת, נהיה שיכור והיה נע ונד. הסתובב בערים, לא נורמלי, לא דתי… פעם אחת הוא הגיע לבעל התניא אבל לא הזדהה, וכשהוא יצא בעל התניא אמר לתלמידיו: "זה שהיה פה היום קוראים לו וולפה, והוא היה ה'חוזר' של השיעורים…", אנשים לא הבינו איך הוא נפל והידרדר… הכי טוב נפל?
הרב שלמה מקרלין אמר והסביר: "אסביר לכם איך זה קרה לוולפה, כשרוצים להתקרב לה'- יש שערים, כמו שכתוב 'פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ'. ככל שאתה יותר ויותר מתקרב אל ה'- השער נהיה נמוך יותר ויותר. השער האחרון לפני שמגיעים אל ה' הוא השער הכי נמוך, כשוולפה הגיע לשער האחרון- שהיה הכי נמוך- הוא לא הסכים להתכופף…"
מדהים!!!
החוזה מלובלין אמר שוולפה בסוף ימיו חזר בתשובה…
רואים מכאן: השערים שנכנסים בהם אל ה' הולכים והופכים יותר ויותר נמוכים.
ככל שאתה מתקרב יותר אל ה'- אתה צריך ללמוד
יותר ויותר להתכופף.
כשהיו באים אנשים לר' אשר הוא היה יוצא החוצה וצועק: "מה אתם באים אליי? אני סתם זקן תרח. מה אתם רוצים ממני? אל תהללו אותי! מי אני בכלל?!" ובגלל שהוא היה כזה אמיתי- אנשים הריחו את האמת שלו ואז עוד יותר אנשים באו… קלטו שיש פה נקודת אמת, נקודת שפלות, כשאתה אמיתי ונמוך- קל להיכנס לשער נוסף, עד שתגיע אל ה'.
כמה שזה מתוק ונפלא, עכשיו תבינו למה בן אדם חוטא? למה אנחנו כל השנה נופלים? מה קורה לנו? אומרת הגמרא "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות". מהי רוח שטות? אומר ר' אשר הגאווה…
בן אדם מסתובב בבית ואישתו שואלת אותו: "תרצה לשתות משהו חם?"
-"כן, תודה. למה לא? יפה מצידך…"
-"ואם אביא לך גם עוגה זה יפריע?"
-"לא, בכלל לא. לא אכפת לי לקבל גם שתי פרוסות…"
היא מגישה לו הכל כמו שצריך והוא מרגיש טוב, ותוך כדי שהוא שותה את הקפה, הוא שואל את עצמו: "מה קרה לה שהיא מגישה לי ככה קפה? כנראה שהיא קלטה שאני בעל חיובי. זה לא סתם, יש דברים בגו… היא יודעת שאני שווה את ההשקעה של הקפה…", זו נקראת רוח שטות, הוא התבלבל לגמרי- הכינו לו קפה והבן אדם נפל… היא הגישה לך קפה כדי שלא תתעלף, לא בגלל שאתה שווה משהו… ואז הקב"ה אומר לו: "אה… אתה חיובי? אתה איכותי? אז אם אתה כזה גדול נשמה שלי, להתראות… אני רואה שאתה באמת איכותי ורציני, אז תסתדר לבד, אתה לא צריך אותי…"- ואז ה' עוזב את הבן אדם.
בא ילד קטן ומוזג לעצמו פטל- חצי על השטיח, רבע בכוס ורבע על האבא… האבא תוך כדי שהוא שותה את הקפה מרגיש שהרגליים שלו נהיו קרות משום מה, הוא מסתכל ומגלה שהבן שלו שפך עליו פטל: "אתה מוציא אותי משלוותי! תגיד לי איך אתה שותה?" האמא שומעת את הצעקות ואומרת "מה אתה צועק על הילד? מסכן, אתה מוריד לו את הביטחון…" ואז מתחיל להיות בלאגן…
"מה את מתערבת לי בחינוך? את לא יודעת שאסור להעיר לבעל ליד הילדים? בגלל זה אין לי מילה בבית הזה, מי צריך את הקפה שלך בכלל…" ואז נהיה בלאגן וצרות. איך זה קרה? נכנסה בו רוח שטות…
"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ"- אומר ה"שפת אמת" נכנסה בך רוח שטות, זה "כָשַׁלְתָּ"- עבירה בשוגג, אבל אחר כך "בַּעֲו‍ֹנֶךָ"- אתה מתחיל לעשות עבירות במזיד… מה התיקון של הבן אדם? תמיד תשתדל להיות נמוך. תמיד תהיה קטנצ'יק, כמה שיותר נמוך- יותר טוב לך, פחות בושות, כאבים וצרות, וזו מטרה של יום כיפור…
אנחנו מבקשים מהקב"ה בתפילות הימים הקדושים: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים, מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים, לְמַעֲנָךְ אֱלקִים חַיִּים". למה אומרים "לְמַעֲנָךְ"?
"ה', תכתוב אותי בספר החיים"- מהו ספר החיים? זהו ספר שאדם חי עם ה'- "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים"- אנחנו מבקשים "בכזה ספר אני רוצה שתכתוב אותי, ספר של אנשים שחיים עם ה'…"
השבוע נסעתי במונית שירות לישיבה, עלה ערבי למונית עם תיק גדול והסירחון שלו התנדף בכל המונית… אנשים התחילו לשאול את הנהג: "נהג, אפשר לרדת?" אנשים ברחו ממנו והוא דווקא התיישב לידי… כל המונית ריקה ויש לו עוד הרבה מקומות, אבל הוא נשאר צמוד אליי, אם ארד בדרך אאחר לתפילה בישיבה והתלמידים מחכים לי. אין לך ברירה, אתה חייב עכשיו את אבא! אתה חייב את ה'- "ה', תזכה אותי ללמוד מהפחד שיש לי מהערבי והמזוודה שלו שככה אזכה לפחד ממך…", למי תפנה? למי תצעק? לנהג? הוא בעצמו מסכן, הוא בעצמו מפחד, וכך היה עד שהגעתי לישיבה…
זה נקרא "כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים, לְמַעֲנָךְ"– שבכל דבר שאני אעבור בחיים- אראה אותך בפנים, זה אתה. אתה בתוך הפחדים שלי, אתה בתוך התאוות שלי, אתה בתוך הכאב שלי. אנשים לא יודעים איזו מתיקות יש בזה…
לאחד החברים נולד השבוע בן, הלידה הייתה לא קלה בכלל, הבעל התקשר ואמר לי: "כבוד הרב, מגיע לנו מזל טוב, נולד לנו בן. ודבר שני תודה רבה על הדרך הנפלאה שליוותה אותנו כל הדרך בלידה, לכל אורך הלידה היינו עם ר' אשר, 'הבעל שם טוב' וצער גלות השכינה… לא היה צדיק אחד שלא הכנסנו אותו, כולם באו…"- זו לידה אחרת, אתה מקבל משמעות…
האשכנזים והספרדים שרים בפיוט 'אדון הסליחות': "חטאנו לפניך רחם עלינו", אצל התימנים בוכים… אתה אומר "חטאנו לפניך" ואתה שר? אצלי בישיבה התלמידים שרים ומתופפים על השולחנות ואני אומר "הלו תרגעו! אלו סליחות …", אבל באמת שיש בזה סוד ענק, כי בזכות החטאים האלו אני קולט שהכל מאיתו יתברך. החטא מגלה לי את האפסיות של האדם, ואז אני מגלה שכל הטוב שלי זה ממנו יתברך…
בפנימיות של החטא יש אור- זה נקרא "זדונות נעשות לו כזכויות"- כי זה מלמד אותך להגיע אל ה',
ולכן תראה אנשים שרים בסליחות…
השאלה היא עם מה אנחנו יוצאים כשנגמר כיפור? יש אנשים שיגידו לך "תשמע, התעליתי, התקדמתי, נהייתי רוחני…",
אבל זה לא מה שצריך לצאת מיום כיפור!
אתה אמור לצאת נמוך, קטן…
"הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלקַי וֵאלקֵי אֲבותַי, כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה"– כל הטוב שיש לי זה ממך, אלו הרחמים שלך. כשאתה חוזר הביתה במוצאי כיפור אחרי ברכת הלבנה, אתה רואה שכולם כבר שתו נס קפה ואכלו לך את העוגות גבינה, ואמרו לך שאתה יכול רק לגרד את מה שנשאר… מה אתה עושה עכשיו? איך תנהל את העסק? זה המבחן שלך! יצאת נמוך או יצאת גדול? עם מה יצאת מיום כיפור? רבותיי, אלו לא סתם מילים, זה מבחן אם אנחנו רוצים לחזור בתשובה, תשובה זה איפוק. כשאתה חוזר הביתה והאישה חוזרת אחרי שיעור, במקום לעודד ולפרגן לה: "איזה יופי, זכית. היית בשיעור תורה בדרך של 'הבעל שם טוב'…", הוא עוקץ אותה: "עד מתי נראה לך שאמשיך להיות הבייביסיטר שלך? נגמרו החגיגות!" פה המבחן! האם היא תפתח עליו את הפה או שזה יהיה "וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה"?
"אבא, תזכה אותי להבין שזה לא הוא, זה אתה קורא לי…", באותה שעה שהיא שותקת כל העבירות נמחלים. זו קרבת אלוקים הכי גדולה, היא ממליכה את ה' בתוך הבית שלה…
אנשים מדברים על דוגמה אישית. אין לך דוגמה אישית יותר מאשר שהילדים רואים בבית כזה דבר- "אמא, חבל על הזמן, ראינו מה זה לחיות אמונה. אלו לא סתם דיבורים אצלך!"
אספר לכם מה שהיה איתי בראש השנה, הייתי אמור להיות במקום מסויים ולמסור שיחה בשעה 16:00. עליתי לנוח אבל 'הרב' נרדם… כשהתעוררתי סיפרו לי שהיו דפיקות בדלת אבל לא היה עם מי לדבר… הקב"ה הראה לי מה אני שווה בלעדיו "תמשיך לישון זה מה שאתה יודע לעשות…", הקב"ה ידע שאם אעביר את השיעור, הגאווה תפעל בלי סוף- "לך לישון, עדיף שתישן מאשר שתמסור שיחה…"
זוג שרצו לשמוע את השיחה החליטו לבוא אליי הביתה. הם דפקו בדלת עד שהתעוררתי. שאלתי: "מי זה?" והם עונים: "שכנים". התארגנתי וניגשתי לפתוח. הם היו זוג שנהגו להגיע לשיעורים, אמרו לי: "רצינו לבקר אותך בראש השנה…"
-"כנסו, תשבו. כן, מה אתם מספרים?"
והבעל התחיל לדבר: "אנחנו ארבעה בנים בבית, אני הקטן שבהם. תמיד כשההורים שלי צריכים משהו הם פונים אליי. אחיי הגדולים עסוקים…", הוא תמיד צריך לעזור כי הוא הקטן וכולם עסוקים.
יום אחד, אבא שלו מתקשר אליו ואומר: "בני יקירי, היית במקרה רוצה לקנות את הרכב שלנו? הוא עולה 40 אלף שקל, אבל אנחנו נבוא לקראתך ותקבל אותו ב- 30 אלף…"
הוא ענה לו: "אבא, יפה מצידך, אתייעץ עם אישתי ואחזיר לך תשובה…"
הוא סיפר לאישתו והיא אמרה לו: "כאלו הורים לא מוצאים בשום מקום! תלך על זה!"
הוא הודיע להורים שהוא רוצה לקנות את הרכב תמורת 30 אלף שקל.
הוא קנה את הרכב ולפני ראש השנה הם ביקשו ממנו שיעזור להם בקניות, הוא מספר: "הגעתי עם הרכב אליהם הביתה ואני רואה ליד הבית את אותו הרכב, רכב שנראה בדיוק אותו דבר…", הוא התפלא מה זה הרכב הזה…
הוא נכנס להוריו ואמר: "אמא, מה זה הרכב בחוץ?"
אבא שלו שמע את השאלה ואמר לו: "החלטנו להביא לאחיך הגדול מתנה…" אותו רכב שהוא קנה ב- 30 אלף שקל, ההורים שלו החליטו להביא אחד כזה לאח שלו מתנה, בלי כסף…
הוא מספר לי: "באותו רגע הרגשתי שראשי מסתחרר. כל הזמן ההורים שלי מנגנים: 'בבית אצלנו אין אֵיפָה וְאֵיפָה, אצלנו כל הילדים אותו הדבר', ואני רואה שאחי הגדול, שתמיד עסוק, מקבל רכב מתנה?! הרגשתי שאני בוער כולי מהרגליים ועד הראש. לא הייתה לי ברירה, סיימתי איתם את הקניות מהר ורצתי הביתה לספר לאישתי…"
אישתו החלה לבעור גם היא, שניהם בוערים… "מה? 30 אלף שקל אנחנו משלמים והוא קיבל מתנה? זו התודה רבה שהם מחזירים לך על העזרה שלך?"
הוא ממשיך ואומר לי: "באופן נורמלי זה מביא קרע במשפחה, אני יכול להרים טלפונים לכל בני המשפחה ולומר: 'מה השקרים האלו? מה זו האפליה הזאת?' ואז נזכרתי בדיבורים של 'הבעל שם טוב'- 'ריבונו של עולם, תזכה אותי להבין שזה לא אבא שלי, זה אתה קורא לי… ה', תזכה אותי ללמוד מהקנאה שיש לי, שאלמד מזה את קנאת ה'…" שניהם ביחד הבעל והאישה עבדו על עצמם והלכו לישון.
הבעל אומר לי: "הרב, קמתי חדש, בלי שום כאב או קנאה. הכל נרגע… בערב ראש השנה הרמתי טלפון לאבא ואמא ואמרתי: 'אבא, שתהיה לך שנה טובה. אמא, אני אוהב אותך. תודה רבה לכם על כל העזרה שלכם במשך השנה', ומילה אחת לא אמרתי על הרכב, הייתי נקי. אם לא הייתה לי את הדרך הזאת הייתי מבעיר את המשפחה…"
זאת המשמעות של "כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים, לְמַעֲנָךְ"- שנמצא את ה' בקנאה, בתאוות, בפחדים, בצער. בכל דבר נכניס את אבא…

אם נלך בדרך הזו נזכה כולנו לגמר חתימה טובה,
אמן כן יהי רצון.

עבודת יום הכיפורים: העבודה במקדש ביום הכיפורים על ידי הכהן הגדול.

יום הכיפורים במקדש, הוא יום שכולו עבודה, המוטלת רובה ככולה על הכהן הגדול, שהיה עושה את עבודת הקודש בעזרה, בהיכל ובקדש הקודשים. ישראל הנוכחים בעזרה היו צופים בעבודתו, אך גם שותפים לחלקים ממנה בתשובה, בתפילה בווידוי ובהשתחוויה. סדר העבודה מפורט בפרשת אחרי מות[1], ומן הפסוקים למדו חז"ל את כל מעשי יום הכיפורים שיש לעשותם כסדרם: הטבילות והקידושים, הקרבת הקרבנות, הווידויים, הקטרת הקטורת, שילוח השעיר ושאר כל העבודות המיוחדות ליום קדוש זה.

ההכנות לקראת העבודה: שבעה ימים לפני יום הכיפורים, היו מפרישים את הכהן הגדול מביתו שבירושלים ללשכת פרהדרין* הנמצאת בעזרה[2]. שם היה שוהה בימים אלו, ופרישה זו היא מן התורה[3]. פרישה זו כללה גם פרישה מאשתו, שמא תימצא נדה ויטמא שבעה ימים ולא יוכל לעבוד[4]. יש מבארים, שפרישה זו נועדה "להפרישו מבני אדם, כדי להבדילו מכל קלות ראש"[5]. בימים אלה, חוזר הכהן הגדול ומאמן את ידיו בעבודות השונות, בהדרכת זקנים מזקני הסנהדרין, כגון,: זריקת הדם*, הקטרת הקטורת*, הטבת הנרות* והקרבת הקרבנות השונים[6]. כמו כן, היו קוראים לפניו ומלמדים אותו את עבודת יום הכיפורים והלכותיה הרבות[7]. בנוסף, היו מטהרים את הכהן הגדול מטומאת מת, גם אם אין ידיעה ברורה שנטמא בעבר, ומזים עליו מאפר פרה אדומה בשלישי ובשביעי לפרישתו[8].

ערב יום הכיפורים: מיד בבוקרו של ערב יום הכיפורים היה הכהן הגדול עומד בשער המזרח* והיו מעבירים לפניו פרים ואלים וכבשים, כדי שיהא רגיל בעבודה[9]. במשך היום מונעים ממנו לאכול אכילה מרובה, מפני שהמאכל מביא את השינה, ועלול הוא להיטמא בטומאת קרי[10]. לאחר מכן זקני הסנהדרין מוסרים את הכהן הגדול לזקני כהונה, ובאותו מעמד, משביעים אותו שלא ישנה מסדר העבודה אשר לימדוהו, ולא יעשה, חלילה, כמעשה הצדוקים, שהיו משנים פרטים בסדר העבודה לפי הבנתם המוטעית*[11].

ליל יום הכיפורים: בליל יום הכיפורים, היה הכהן הגדול דורש במהלך הלילה בפני יקירי ירושלים, ועוסק בתורה כל הלילה כדי שלא יישן ויראה קרי ויפסל מן העבודה[12]. אם אינו יכול לדרוש בעצמו מפני מיעוט ידיעתו בתורה, זקני בית דין דורשים לפניו, או קוראים לפניו בכתבי הקודש[13]. אם התעייף וביקש להתנמנם, היו פרחי כהונה[14], מכים לפניו באצבע צרידה*, ומניחים את רגלו על הרצפה הקרה כדי שיתעורר[15]. בתלמוד מובא שפרחי כהונה היו מבקשים מן הכהן הגדול ללמדם קידה, שהיא השתחוויה הכרוכה במאמץ גופני שמעטים יכלו לעשותה[16].

העבודות שבכל יום: אחת השאלות בהלכות עבודת יום הכיפורים היא, האם הכהן הגדול הוא העושה את כל העבודות, גם את עבודות התמיד שבכל יום, שאינן חלק מעבודת יום הכיפורים המיוחדת, או שיש עבודות שבהן ניתן להיעזר בכהן הדיוט. בשאלה זו נחלקו ראשונים, וארבע שיטות מצינו בעניין זה[17]:

א. עבודות יום הכיפורים כולן, ובכלל זה עבודות הלילה, אינן כשרות אלא בכהן גדול בלבד[18]. ב. עבודות הלילה, כגון תרומת הדשן, כשרות בכהן הדיוט. כך גם עבודות יום הכיפורים שאינן אלא בגדר הכשר לעבודה אחרת, כגון, חתיית גחלים לצורך הקטרת הקטורת שבהיכל, אף אלו יכולות להיעשות על ידי כהן הדיוט[19]. ג. עבודות התמיד התדירות בכל יום, אף הן אינן חובה מן התורה בכהן גדול, אלא מצווה מן המובחר, אלא שחכמים קבעום חובה בכהן גדול. לאור האמור, כאשר הכהן הגדול זקן או חלש, רשאי כהן הדיוט להקריב את התמיד, ולעשות את שאר העבודות הקבועות שבכל יום[20]. ד. עבודות לילה מותרות בכהן הדיוט, אך כל עבודות היום טעונות כהן גדול, ולהלכה נפסק כשיטה זו[21].

הטבילות והקידושים: כל המעשים והעבודות של קרבנות התמידים והמוספים של יום זה, עושה אותם הכהן הגדול בהיותו לבוש בשמונה בגדי הזהב הרגילים שלו, ואילו את העבודות המיוחדות ליום הכיפורים – אותן עושה הכהן הגדול כשהוא לבוש בגדי לבן[22]. למדו חכמים מן הכתוב, שבכל עת שישנה הכהן את הבגדים וילבש בגדים אחרים, טעון טבילה. עוד למדו, שלפני כל לבישה או פשיטה של בגדי כהונה טעון הכהן קידוש ידיים ורגלים[23]. הווה אומר, חמש טבילות ועשרה קידושים טובל ומקדש כהן גדול ביום הכיפורים[24]. כל הטבילות והקידושים נעשים בעזרה בבית הטבילה שעל גג 'בית הפרווה'*, חוץ מן הטבילה הראשונה שהיא במקום שאינו מקודש בקדושת העזרה, ונעשית על גבי שער המים[25]. אם היה הכהן הגדול זקן, שהצינה קשה לו, היו מטילים לתוך המקווה עששיות של ברזל, שליבנו אותן באש מערב יום הכיפורים, ובכך חיממו את המים[26]. קידוש ידיים ורגלים של הכהן הגדול ביום הכיפורים, לא היה נעשה מן הכיור כבכל יום, אלא מן הקיתון*, כלי של זהב, משום כבודו של היום ושל הכהן הגדול[27].

בית הטבילה מעל לשכת בית הפרוה

בציור נראה כהן גדול כשהוא לבוש בגדי זהב בדרכו למקוה שעל בית הפרוה (נראה מלמטה). מאחוריו נראים כהנים הנושאים בידם בגדי לבן להחלפה. בעת הטבילה פורסים הכהנים סדין של בוץ בינו ובין העם, להודיע שעבודת היום בבגדי לבן.

עבודות הלילה: סדר העבודה מתחיל בחצות הלילה, ובמידה שצריך לשתף את הכהנים בעבודות הללו, אזי מפייסים הכהנים ביניהם מי יזכה בתרומת הדשן*, בסידור המערכה* ובדישון מזבח החיצון*, כסדר שעושים בכל יום[28].

סדר עבודות היום – והבגדים המיוחדים: סדר העבודה נמשך לאורך היום, במהלכו הכהן טובל ומחליף את בגדיו מבגדי זהב לבגדי לבן פעמים אחדות, וכך אמרו חכמים: "חמש עבודות הן: תמיד של שחר – בבגדי זהב, עבודת היום – בבגדי לבן, אילו ואיל העם – בבגדי זהב, כף ומחתה – בבגדי לבן, תמיד של בין הערביים – בבגדי זהב"[29].

טבילה ראשונה – בגדי זהב: כשיגיע זמן שחיטת התמיד, פרסו סדין של בוץ, שהוא פשתן לבן, בינו לבין העם, כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי לבן[30], ונכנס הכהן הגדול לטבול במקווה שמעל שער המים*[31]. לאחר טבילתו לובש את בגדי הזהב, ומקדש את ידיו ורגליו, ונכנס לעזרה לעבודת תמיד של שחר. לאחר זריקת הדם נכנס להיכל, מקטיר את הקטורת של שחר, מטיב את הנרות, יוצא אל המזבח מקטיר את אברי התמיד, מקטיר מנחת חביתין, ומנסך את היין[32]. לאחר מכן, מקריב את עולות המוסף המיוחדות ליום הכיפורים, שהם שבעה כבשים ופר[33].

כהן גדול בבית הטבילה

בציור נראה כהן גדול בבית הטבילה, כשהוא מקדש את ידיו ורגליו מקיתון של זהב. ברקע נראה תנור בו ליבנו עששיות של ברזל מערב יום הכיפורים לחמם את המקוה. כן נראה כהן המשליך אל המים עששית של ברזל לחימום המים. מאחורי הכהן נראים כהנים המחזיקים בידיהם בגדי זהב להחלפת בגדיו.

טבילה שניה: לאחר סיום הקרבת עולות המוספים עלה הכהן הגדול לבית הטבילה שעל גבי בית הפרווה, שם פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי לבן[34]. פושט את בגדי הזהב, טובל במקווה טהרה שמעל לשכת בית הפרוה, לובש בגדי לבן ומקדש ידיו ורגליו[35].

עיקר העבודה המיוחדת ליום הכיפורים נעשתה לאחר הטבילה השנייה בבגדי לבן, וזה סדרה:

א. הוידוי הראשון על הפר: מיד לאחר הטבילה מגיע הכהן הגדול לעזרה אל 'בין האולם ולמזבח'*, שם העמידו את פר יום הכיפורים לוידוי. הכהן הגדול סומך את ידיו על ראש הפר ומתוודה[36] על חטאיו ועל חטאי אנשי ביתו[37].

ב. הגורל על שני השעירים: לאחר הוידוי, עובר הכהן הגדול למזרח העזרה, שם מטיל גורל* על שני השעירים. הטלת הגורל נעשתה באופן הבא: הכהן הגדול עומד במרכז, הסגן* מימינו וראש בית אב* משמאלו, ושני השעירים לפניו אחד מימינו ואחד משמאלו. וקלפי* – תיבה קטנה – היתה שם, ובה שני גורלות עשויים עץ וזהב. הכהן הגדול מערבב בידיו את הגורלות ונוטל בכל יד גורל אחד באקראי. לאחר מכן פותח את ידיו, ומגביה את ידו שבה עלה הגורל ל'שם', ומניח את הגורל על ראש השעיר העולה לקרבן, ואומר: 'לה' חטאת'[38], ואחר כך מניח את הגורל על השעיר המשתלח לעזאזל. לאחר מכן סימנו את השעירים; לנשחט – קושרים לשון של זהורית* סביב צווארו, ולשעיר המשתלח* בין קרניו[39].

ג. הווידוי השני על הפר ושחיטתו: לאחר ההגרלה חוזר הכהן הגדול אל הפר, סומך את ידיו עליו ומתוודה וידוי שני, והפעם – על חטאיו ועל חטאי אחיו הכהנים[40]. לאחר הוידוי שוחט את הפר ומקבל את דמו במזרק, ונותן אותו לכהן העומד וממרס[41] בו, בעזרה כדי שלא יקרש הדם[42].

ד. הקטורת בקדש הקדשים: לאחר שחיטת הפר עולה הכהן הגדול לראש המזבח, ונוטל במחתת זהב גחלים ממערכה מיוחדת של אש שנעשתה לצורך עבודת יום הכיפורים[43]. את המחתה מניח בירידתו מן המזבח ליד הכהן האוחז במזרק דם הפר[44]. בעומדו שם מביאים לו את כף הקטורת* וכלי מלא קטורת שחוקה היטב המוכנה מבעוד יום[45], והכהן הגדול חופן ממנה מלא חופניו קטורת ונותן אותה לתוך כף הקטורת[46]. את המחתה נוטל הכהן ביד ימין ואת כף הקטורת ביד שמאל, נכנס להיכל ומהלך עד שמגיע אל הפרוכת, ומצא אותה כשהיא פרופה, כלומר, מקופלת מעט. משנכנס לקדש הקודשים עומד בין בדי ארון הברית*[47], ומניח את המחתה בין שני הבדים על 'אבן השתיה'[48]. עתה, מחזיר את אבקת הקטורת שבבזיך לשתי כפות ידיו בלי חסרון. לשם כך אוחז את הכף בראשי אצבעותיו[49] ומערה את כל הקטורת מלוא חופניו. את הקטורת צובר ומפזר על הגחלים שבמחתה וממתין שם בקדש הקודשים עד שהתמלא הבית כולו עשן[50]. לאחר מכן היה הכהן הגדול יוצא אל ההיכל כשהוא מהלך אחורנית ופניו אל הקודש, ומתפלל שם תפילה קצרה[51], ויוצא בזריזות מן ההיכל כדי לא להבעית את הקהל, וכך היה מתפלל: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שאם תהיה שנה זו שחונה תהיה גשומה, ולא יסור שבט מבית יהודה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה, ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים"[52].

הקטרת הקטורת בקדש הקדשים בימי בית ראשון

בציור נראה הכהן הגדול כשהוא מקטיר קטורת בקדש הקדשים. את המחתה והגחלים הניח על אבן השתיה מול ארון הברית – כך היה הסדר בימי בית ראשון, (בימי בית שני, הארון נגנז למטה 'במטמוניות עקלקלות', אזי הניח את הקטורת על אבן השתיה). עשן הקטורת התמר כלפי מעלה ולאחר מכן ירד וכסה את הכרובים והכפורת.

ה. הזאות דם הפר והשעיר בקדש הקדשים: משנסתיימה עבודת הקטורת יוצא הכהן מן ההיכל לעזרה, נוטל את הדם ממי שממרס בו וחוזר ונכנס לקדש הקדשים. שם מזה ממנו שמונה הזאות בין הבדים: הזאה אחת למעלה ושבע הזאות למטה[53]. כשמסיים את ההזאות יוצא להיכל ומניח את המזרק על כן של זהב, ובו דם הפר ויוצא מן ההיכל[54]. בעזרה שוחט את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', ומקבל את דמו ונכנס לקדש הקדשים, ומזה ממנו בין הבדים שמונה הזאות: הזאה אחת למעלה ושבע הזאות לכיוון מטה[55], ויוצא מקדש הקדשים ומניחו על כן שני שהיה בהיכל[56].

ו. הזאת הדם בהיכל: הכהן הגדול נוטל את מזרק דם הפר, ומזה ממנו שמונה הזאות כנגד הפרוכת* מבחוץ, כנגד מקום הארון: אחת למעלה ושבע למטה. מניח דם הפר ונוטל מדם השעיר, ומזה ממנו שמונה הזאות על הפרוכת כדרך שהיזה מדם הפר – אחת למעלה ושבע למטה[57]. לאחר הזאות אלו באה ההזאה על קרנות מזבח הזהב. הכהן הגדול מערב את הדמים, דם הפר יחד עם דם השעיר, מערה את דם הפר לתוך דם השעיר ומחזיר את התערובת למזרק הראשון[58]. ניגש למזבח הזהב* מדרום ופניו כלפי צפון, ומזה מדם התערובת על קרנות מזבח הקטורת סביב. תחילה מזה על קרן מזרחית צפונית, משם פונה לקרן צפונית מערבית ומזה מן הדם על הקרן, משם פונה לקרן מערבית דרומית ומזה, ומסיים את ההזאה בקרן דרומית מזרחית[59]. לאחר ההזאות מגלה את זהבו של המזבח מגחלי הקטורת, ומזה שם שבע הזאות. את שיירי הדם שופך בנקב מערבי של יסוד* מזבח החיצון*[60].

ז. השעיר המשתלח: משסיים את הזאות דם הפר והשעיר בהיכל, עובר הכהן הגדול אל השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל. הכהן סומך את ידיו על ראשו ומתוודה וידוי שלישי, והפעם – על חטאי עם ישראל[61]. את השעיר מוסר ליד איש המוכן לכך מראש, הנקרא: 'איש עיתי'*, והוא מלווה את השעיר למדבר[62].

הוידוי על השעיר לעזאזל

בציור נראה כהן גדול כשהוא מתוודה על ראש השעיר בשם כל עם ישראל. מששמעו הכהנים והעם את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ארצה בפישוט ידים ורגלים. הכהן אומר להם: "תטהרו", וזה הזמן לוידוי ותשובה של כל יחיד הבא לעזרה. התשובה ביום זה היא עיקר יום הכיפורים, שהוא "קץ סליחה ומחילה לישראל". מכאן היה השעיר נשלח על ידי איש עיתי לעזאזל במדבר לכפרה על ישראל.

ח. האימורים, שריפת החטאות והקריאה בתורה: משנשלח השעיר לעזאזל עובר הכהן הגדול להקרבת האימורים, ומוציא את אימורי הפר והשעיר ונותנם בכלי. את בשר הפר והשעיר נותן לכהנים, ואלו מוציאים אותם לשורפם בבית הדשן שמחוץ לירושלים[63]. שתי הפעולות הללו, היינו, שילוח השעיר למדבר, ושריפת הפר והשעיר נעשו בעת ובעונה אחת.  הכהן הגדול והקהל עוברים לעזרת נשים, שם קורא הכהן הגדול בתורה בפרשת אחרי מות[64], וכן בפרשת המועדות שבפרשת אמור[65]. פרשה נוספת שהיה קורא, זו פרשת המוספים שבספר במדבר[66], ואותה קורא על פה[67]. קריאה זו בתורה אינה עבודה, ולכן אם רוצה הכהן הגדול לקרות בבגדי חול לבנים של עצמו – קורא[68].

טבילה שלישית – להשלמת הקרבנות: לאחר הקריאה בתורה מקדש הכהן הגדול את ידיו ורגליו, פושט בגדי לבן, טובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו. בבגדי זהב אלו, מקריב את שעיר החטאת של מוסף היום, את איל כהן גדול* ואת איל העם*, ומקטיר את האימורים של הפר והשעיר. כמו כן, מקריב כהן גדול את קרבן התמיד של בין הערביים[69].

טבילה רביעית – להוצאת הכף והמחתה: הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו, פושט את בגדי הזהב, טובל ולובש בגדי לבן, מקדש ידיו ורגליו, ונכנס לקדש הקדשים כדי להוציא את הכף והמחתה[70].

טבילה חמישית – להשלמת עבודת התמיד: הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן והם נגנזים. וכתבו הראשונים: "בגדי לבן שעובד בהם [כהן גדול] ביום הצום, אינו עובד בהם פעם שניה לעולם, אלא נגנזין במקום שיפשוט אותם שם, שנאמר: 'והניחם שם' והם אסורין בהנאה"[71]. בסיום, טובל כהן גדול, לובש בגדי זהב, מקדש ידיו ורגליו, נכנס להיכל ומקטיר את הקטורת של בין הערביים, ומיטיב את נרות המנורה ומדליקם[72].

התשובה במקדש ביום הכיפורים: עיקרו של יום הכיפורים הוא התשובה, וכפי שכתבו הראשונים: "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים"[73]. עוד כתבו, שתשובה זו מתקיימת תוך כדי עבודת כהן גדול ביום הכיפורים: "ציוונו לעשות עבודת היום, כלומר כלל הקרבנות והווידויים המתוקנים ביום צום כיפור, כדי שיכופר בהם כל העוונות… הכלל כולו – מצוה אחת [העבודה והתשובה] כאמרם… 'כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר, הקדים מעשה לחברו – לא עשה כלום'". כלומר, הווידויים של ישראל המתקיימים בעת ההשתחוויה בעזרה הם חלק בלתי נפרד ממצות העבודה. ומבואר בראשונים, ש"הכהנים והעם העומדים בעזרה כשהם שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, היו כורעים ומשתחוים… ובשלשת הווידויים… אומר להן [לישראל שבעזרה] 'תטהרו!'"[74] היינו: הקב"ה יכפר עליכם ביום הזה, אך בתנאי ש'תטהרו' ותעשו תשובה.

סיום העבודה: בסיום העבודה, מקדש הכהן הגדול את ידיו ורגליו, פושט את בגדי הזהב ולובש בגדי חול, ו"יום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש"[75].

יציאת כהן גדול מן המקדש עם סיום העבודה

בצאת הכהן הגדול עם סיום עבודת יום הכיפורים, חזר ולבש את בגדי עצמו, וכשהיה יוצא מן המקדש קיבלוהו הכל בברכה, "ויום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש".

[1] ויקרא טז, ג – ל.

[2] יומא ב, א; רמב"ם עבודת יום הכיפורים א, ג.

[3] כך דעת רוב הראשונים: ריטב"א יומא ד,א; ר"ש פרה ג, א; ראב"ד בפירושו לתמיד, סוף פרק ראשון; הרמב"ם עבודת יוה"כ א, ג כותב, שהפרישה היא "קבלה ממשה רבנו", ובפירוש המשנה מבואר, שכוונתו שזה מדאורייתא. אך לדעת תוספות יומא שם הפרישה היא מדרבנן.

[4] יומא ו, א; רמב"ם שם. וראה מאירי שם שזו מהות ההפרשה. אך ראה רש"י שם ד"ה מביתו.

[5] ריטב"א יומא ח, ב ד"ה שזה.

[6] יומא יד, א; רמב"ם שם א, ה.

[7] יומא יח, א; רמב"ם שם.

[8] יומא ח, א; רמב"ם שם א, ד.

[9] יומא יח, א; רמב"ם א, ה.

[10] יומא שם.

[11] יומא יח, ב; רמב"ם שם א, ז. תפארת ישראל (יומא א, ה) כותב, שהמשביעים הם זקני בית הדין, אך מראשונים אחרים נראה שהמשביעים היו זקני הכהונה (רבנו חננאל; רבנו אליקים).

[12] יומא יח, ב וברש"י; רמב"ם שם א, ח.

[13] שם.

[14] יש אומרים פרחי לויה, רמב"ם שם.

[15] יומא יט, ב; רמב"ם שם; פירוש המשנה יומא א, ז.

[16] יומא יט, ב.

[17] להרחבה, ראה שערי היכל יומא, מערכה לב.

[18] ספר המאור לרז"ה א, א בדפי הרי"ף ד"ה והוי יודע. כך גם משמע מרש"י בכמה מקומות, לדוגמא: יומא כ, ב ד"ה ביום הכיפורים; זבחים פו, ב ד"ה ביום הכפורים.

[19] רמב"ן בספר מלחמות ה' שם; תוספות רי"ד יומא כט, א ד"ה וביוה"כ.

[20] רמב"ן המובא בריטב"א יומא יב, ב.

[21] רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים ד, א.

[22] יומא לב, ב; רמב"ם שם ב, א.

[23] יומא לא, ב; רמב"ם שם ב, ב. וראה בגמרא שזו דעת חכמים, ולכן כשלובש בתחילת היום את בגדי הזהב מקדש פעם אחת, ובזמן שפושט את הבגדים בסוף היום מקדש פעם אחת, ובכל שאר הפעמים מקדש פעמיים. אבל לדעת ר' מאיר על כל לבישה מקדש הכהן הגדול שני קידושין, ולכן בתחילת היום מקדש פעמים ובזמן שפושט בסוף היום את בגדי הזהב לא מקדש כלל.

[24] יומא ל, א; לא, ב – לב, ב; רמב"ם שם ב, ב.

[25] יומא ל, א; לא, א; רמב"ם שם ב, ג.

[26] יומא לא, ב; רמב"ם שם ב, ד.

[27] יומא מג, ב; רמב"ם שם ב, ה.

[28] יומא כ, א; כב, א. וכך היא שיטת הרמב"ם – עבודת יום הכיפורים ד, א. שהיו מפייסים לתרומת הדשן, אך ראה לעיל שיטות אחרות, שלדעתן כל עבודת היום כולל תרומת הדשן, נעשו על ידי הכהן הגדול.

[29] יומא לב, א.

[30] יומא ל, א; רמב"ם שם ד, א.

[31] יומא לא, א; הרמב"ם אינו מציין את המקום המדויק בו היה טובל כהן גדול. בהלכות בית הבחירה ה, יז; כתב, שהמקווה שעל בית הפרוה היה מיועד לטבילת כהן גדול ביום הכיפורים. מאידך כתב בפירושו למידות ד, ח: "נתבאר בגמר יומא, כי מעל השער הזה [שער המים] היה מקוה מים, שבו טובל כהן גדול ביום ממעין שהיה שם ושמו עין עיטם, ועל טבילה זו אמרו ביומא שהיא היתה בחול", ולא ציין שמדובר ביום הכיפורים. באשר לטבילה ראשונה של יום כיפור, שתהיה ב'חול', כתב שאינה אלא רשות. ראה רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב, ג: "כל הטבילות האלו והקידושין – כולן במקדש [בעזרה]… חוץ מטבילה ראשונה שהוא רשאי לטבול אותה בחול שאינה אלא להוסיף כוונתו".

[32] יומא לא, ב; רמב"ם שם.

[33] יומא ע, א- ע, ב כדעת ר' עקיבא שקרבנות המוסף מתחלקים לשני חלקים: העולות שבו קרבים בטבילה ראשונה כדי להסמיכם לתמיד של שחר, והחטאת שבמוסף, הוא השעיר הנעשה בחוץ, קרב מיד לאחר עבודת היום בטבילה שלישית. אולם ישנם דעות נוספות בין התנאים: ר' אליעזר סובר שכל קרבנות המוסף קרבים בטבילה שלישית לאחר עבודת היום, וכך נראה שפוסק הרמב"ן (פירושו לתורה ויקרא טז, כג) והר"י מלוניל (יומא ס, א); ר' יהודה בשם ר' עקיבא סובר שהקרבת שבעת הכבשים מתחלקת בין קרבנות התמיד, אחד בשחר וששה בין הערביים, ור' אלעזר בן ר' שמעון בשם ר' עקיבא סובר כדבריו רק להיפך: ששה בשחר ואחד בין הערביים, וכדבריהם פוסק הרא"ש בסדר העבודה שלו.

[34] יומא לד, ב.

[35] יומא שם; רמב"ם שם ב, ב; ד, א.

[36] ע"ע וידוי יום הכיפורים.

[37] יומא לה, ב; רמב"ם שם ב, ו; ד, א.

[38] סדר 'אתה כוננת'.

[39] יומא לז, א; לט, א; מא, ב; רמב"ם שם ג, ד; ד, א.

[40] יומא מא, ב ; רמב"ם שם ב, ו; ד, א.

[41] יש אומרים מערבב את הדם שבמזרק בכף, ויש אומרים מנדנד את המזרק.

[42] יומא מג, ב; רמב"ם שם ג, ד; ד, א.

[43] יומא מג, ב; רמב"ם שם ד, א. וראה ברמב"ם שם ב, ה שלא כתב שמערכת האש נעשתה לצורך גחלים להקטרה אלא כדי 'להדר המזבח ולעטרו', אך בתוספתא יומא ב, י מפורש "לקטורת של לפני ולפנים", וכן כתבו מרבית הראשונים.

[44] יומא שם; רמב"ם שם ד, א.

[45] ע"ע קטורת יום הכיפורים.

[46] יומא מז, א; רמב"ם שם ד, א.

[47] בימי בית ראשון.

[48] יומא נא, ב; נב, ב; נג, ב; רמב"ם שם ד, א.

[49] או בשיניו.

[50] יומא נב, ב; רמב"ם שם ד, א; וראה 'תפילת כהן גדול ביום הכיפורים', שיש מקורות המלמדים שהיה מתפלל עד שיתכסו הכרובים בענן הקטורת.

[51] ע"ע תפילת כהן גדול ביום הכיפורים.

[52] יומא נב, ב; נג, ב; רמב"ם שם ד, א.

[53] יומא נג, ב; רמב"ם שם ג, ה; ד, ב. וע"ע הזאות יום הכיפורים.

[54] יומא שם; רמב"ם שם ד, ב.

[55] ע"ע הזאות יום הכיפורים.

[56] יומא שם כחכמים, וראה במשנה שם שלדעת ר' יהודה לא היה אלא כן אחד; רמב"ם שם.

[57] יומא שם; רמב"ם שם.

[58] יומא שם; רמב"ם שם.

[59] יומא נח, ב; כסתם משנה שהיא כר' יוסי הגלילי, וראה בגמרא יומא שם שלדעת ר' עקיבא הסדר היה שונה: מזרחית דרומית, וממנה המשיך לקרן דרומית מערבית, מערבית צפונית, צפונית מזרחית. עוד ראה שם שלדעת ר' יוסי הגלילי מקיף את המזבח ברגל ולדעת ר' אליעזר ור' עקיבא במקומו עומד ומחטא, הרמב"ם  פסק כר' יוסי הגלילי אך הרא"ש והמאירי פסקו כר' עקיבא; רמב"ם שם.

[60] יומא שם; רמב"ם שם.

[61] יומא סו, א; רמב"ם שם.

[62] יומא שם; רמב"ם שם.

[63] יומא סז, ב; רמב"ם שם ג, ז; ד, ב.

[64] ויקרא טז.

[65] ויקרא כג, כז – לב.

[66] במדבר כט, ז – יא.

[67] יומא סח, ב; רמב"ם שם ג, ח – יא; ד, ב.

[68] יומא שם; רמב"ם שם ג, ט.

[69] יומא ע, א; רמב"ם שם ד, ב. וראה לעיל הערה 33 שיש תנאים הסוברים שבטבילה זו היו מקריבים את המוספים או את חלקם.

[70] יומא שם; רמב"ם שם.

[71] יומא כד א; רמב"ם כלי מקדש ח, ה.

[72] יומא שם; רמב"ם שם. כך היא דעת הרמב"ם והרמב"ן (יומא ע, א; ויקרא טז, כג), שהקטרת האימורים והקרבת התמיד נעשים בטבילה שלישית, אך ראשונים רבים (רש"י; רבנו חננאל; רבנו אליקים; תוס' ישנים; רז"ה; תלמיד הרשב"א; ר"י מלוניל) חולקים על כל ולדעתם האימורים קרבים בטבילה השלישית אך התמיד קרב בטבילה חמישית. ראשונים אחרים סוברים שגם הקרבת האימורים וגם התמיד נעשים בטבילה חמישית (תוספות; רא"ש). וראה שערי היכל יומא מערכה קעה.

[73] רמב"ם תשובה ב, ז.

[74] רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב, ז; וכך ב'אתה כוננת'.

[75] יומא ע, א; רמב"ם ד, ב.